פסק-דין בתיק ת"א 11103-04

מבוא

1.                   המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, (להלן: "המנוח"), יליד 16.1.1950, עבד בעת האירוע נשוא התביעה כנהג מונית. התובעת מס' 2 היא אלמנתו והתובעים האחרים הם ילדיו. 

2.                   לפי הנטען בכתב התביעה נורה המנוח, תושב העיר ג'נין, בדם קר בראש על ידי חיילי צה"ל ללא שהיה מעורב באירוע כל שהוא שיכול היה לסכן את חייהם של החיילים שירו לעברו. האירוע התרחש ביום 5.10.02, יום לאחר שהוסר העוצר שהוטל על ג'נין תקופה ארוכה והמנוח חזר לביתו בתום יום עבודה מכיוון איזור התעשיה בג'נין. בהגיעו לכביש הראשי הוא הבחין כי הכביש חסום על ידי רכב צבאי, טנק או נגמ"ש שעמד ליד תחנת דלק באיזור התעשייה. במרחק של 100-150 מטר מהתחנה. 

3.                   כאשר המונית הייתה במרחק של 250 מטר מהרכב הצבאי הוא הדליק את הנורית שבתוך הרכב ואת אורות החירום וסטה לצדו הימני של הכביש. לפתע מבלי שניתנה למנוח אזהרה נורתה לעברו אש כבדה מכיוון הרכב הצבאי ויריה אחת פרצה לתוך המונית דרך השמשה הקדמית, חדרה לראשו וגרמה למותו.

4.                   בהמשך כתב התביעה נכתב כי לאחר שהמנוח נפגע הוא נותר משך דקות ארוכות במונית מבלי שהוגשה לו עזרה תוך שהחיילים מונעים גישה אל הרכב ומתן טיפול. החיילים עזבו את המקום ואז הוזמן אמבולנס אך החיילים מנעו ממנו להיכנס ולבסוף פונה המנוח ברכב פרטי אך בשל הפגיעה והעיכוב בהגעתו לטיפול בבית החולים נקבע מותו.

5.                   התביעה הוגשה כנגד המדינה והצבא האחראיים לפעילותם של החיילים.

6.                   הנתבעים חולקים על החבות; הם טוענים, בין היתר, כי באותו יום בשעות הערב הוטל עוצר בעיר ג'נין וכוחות צה"ל ביצעו פטרול לשם אכיפתו. לפתע הבחין הכוח במונית פלסטינית שנוסעת לכיוונם של החיילים על אף האזהרות שניתנו לנהג, לא שעה האחרון לאזהרות, התעלם מהן והמשיך בנסיעה לכיוון הכוח. חיילי הכוח אשר היה להם יסוד סביר ביותר להניח כי המכונית בה נהג המנוח הינה מכונית תופת, וכי המנוח מבקש לסכן את שלומם וחייהם נאלצו בלית ברירה לירות לעבר הרכב.  בנוסף נטען כי כאשר הוברר לחיילים שיש צורך בפינוי המנוח לבית החולים הדבר נעשה ללא דיחוי.  הנתבעים סבורים כי המדובר בפעולה מלחמתית החוסה בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") ולחילופין כי החיילים שפעלו בשטח, שעמדו בסכנת חיים, לא התרשלו אלא פעלו כדין וכמתחייב מהמצב שנוצר בשל המשך נסיעת המונית לכיוונם. גם אם בדיעבד ניתן לראות במעשה כל שהוא כטעות עמדת הנתבעים כי אין המדובר ברשלנות.

7.                   לאחר שנשמעו עדים רבים - דומה כי תמונת המצב בהירה יותר והמעט שניתן לומר כי התיאורים שבכתב התביעה, המגיעים כדי תיאורו של  רצח בדם קר,  היו רחוקים מרחק רב מהמציאות בין שתתקבל גרסת העדים מטעם התובעים ובין שתתקבל גרסת העדים מטעם הנתבעים. עם זאת, אין להתעלם מכך, תהא התוצאה המשפטית אשר תהא, כי המנוח קיפח את חייו באירוע מצער בשל ירי של חיילי צה"ל ומטעם זה סברתי כי יש מקום לנסות ולהביא את הצדדים להבנה שתייתר הכרעה משפטית חדה בתיק זה. למטרה זו עוכב מתן פסק הדין לאחר שנשמעו והוגשו סיכומי הצדדים והוצעה הצעה להסדר אך בסופו של דבר הודיעו באי כוח הצדדים כי לא הצליחו להגיע להבנה.

העובדות

8.                   בתיק זה נשמעו, כאמור, עדים רבים מטעם התובעים ומטעם הנתבעים. באשר לחלק מהמעורבים הוגשו אמרות חוץ שמסרו ללא חקירתם הנגדית. לאחר שאסקור את העדויות השונות אבחן את הממצאים העובדתיים שנובעים מהן ובהתאם לכך יבחנו השאלות שבמחלוקת.

גרסת בהאא' תאופיק חמארש

9.                   העד, אחד מילדיו של המנוח, היה, לטענתו, בזמן האירוע על גג בית וצפה במתרחש.

10.               בהודעה שנגבתה ממנו ביום 8.6.03 על ידי מצ"ח (נ/8) הוא אמר כי האירוע אירע בשעה 17:30 לערך. הוא עמד על גג הבית וראה את הטנקים נוסעים בירידה לכיוון מפעל הברזל של אברהים חדאד. הם עצרו מול מפעל הברזל בסיבוב. הוא ראה את הרכב של אביו כשהוא חוזר הביתה. הרכב עצר ליד תחנת הדלק והדליק את אורות המצוקה. היה מעט חשוך הוא עצר בימין הדרך ואותת עם האורות באור גבוה ונמוך לסמן שהוא נמצא ברכב.

11.               אחרי שתי דקות נפתחה אליו אש. הטנקים התקדמו לרכב ועצרו 100-150 מטרים ממנו. הם התקדמו כך שהנגמ"ש מלפנים והטנק מאחור. אחרי הירי הם עצרו ליד המונית בערך רבע שעה ולא נתנו לאמבולנס להתקרב. הם חיכו עד שירד לו הרבה דם. אחרי שהטנקים עזבו את השטח פונה המנוח לבית החולים. הוא הוסיף כי לאחר הירי ירד חייל מהטנק והסתכל על המנוח משך רבע שעה ולא עשה כלום.  לאחר שהכוח עזב הוא ירד מביתו והלך לעזור לאב.  לטענתו הירי לכיוון הרכב בוצע מהנגמ"ש בצרורות.

12.               בתצהיר העדות הראשית שהגיש הוא כותב כי בשעה 18:00 לערך בעת שהיה על גג הבית, הוא ראה מונית נוסעת מכיוון איזור התעשייה בג'נין לכיוון מפעל חדאד. הוא ידע כי מדובר במונית מאחר והיה על הגג סימן מואר.  בהגיע המונית ליד תחנת הדלק הבחין נהג המונית כי היו מולו שני רכבים צבאיים במרחק של 150 מטר; האט את המהירות עד שעצר בצדה הימני של הדרך והדליק את הנורית שבתוך הרכב ואת אורות החרום. לפתע נורתה לעברו אש כבדה מהרכב. העד מדגיש כי הכוח הצבאי לא נתן למונית כל סימן לעצור והמונית עצרה בעצמה ונורתה ללא כל סיבה.

13.               לפי האמור בתצהיר העד לא ידע שמי שנורה על ידי הכוח היה אביו והדבר נודע לו מאחד השכנים. לאחר שהרכבים הצבאיים עזבו הוא ירד מביתו ופנה למקום האירוע ושם נדהם לראות את אביו פצוע. הכוח מנע מהמנוח טיפול רפואי ומנע מאמבולנס פלסטיני להגיע ולטפל במנוח.

14.               בחקירה הנגדית הוא תאר שהטנקים עצרו קצת לפני שירו; ברכב דלק האור שבפנים והוינקרים (עמ' 24). לדבריו המנוח עצר בצד ועמד למשך 5 דקות עד שירו בו (עמ' 25). הוא התבקש בחקירה להסביר מדוע לא ציין בהודעתו במצ"ח שהמונית נורתה על ידי הנגמ"ש ואף לא אמר שהיה שם נגמ"ש (עמ' 26) הוא לא ידע לומר והציע כי יתכן והמתורגמן לא הבין אותו בצורה טובה.  בהמשך הדברים הוא אמר כי לא היו מכוניות שנסעו בכביש (עמ' 28).

15.               לסיכום - גרסתו של עד זה, בנו של המנוח, שראה לטענתו את האירוע, עולה אפוא כי המונית הייתה במצב עצירה מוחלטת; הודלקו אורות החירום - הוינקרים וכן התאורה בתוך המונית ורק לאחר חלוף מספר דקות היה הירי. באשר לשעת האירוע הזכיר העד את השעות 17:30 ו- 18:00.